התרבות הליברלית בה אנו חיים היום, מבוססת על רציונליזם וחירות מחשבתית. התרבות הזו נמצאת בסכנה עקב התחזקות הנטייה לאנטי־רציונליות במקום רציונליות, וטוטליטריות במקום חירות מחשבתית. מקור נטיות אלה הוא במוסדות האקדמיים במערב בכלל, ובארה"ב בפרט. דווקא אותם מוסדות שאמורים להיות מבצר הרציונליזם, חירות המחשבה והליברליזם.
המגמה הזו יוצאת מתוך תפיסת עולם מרקסיסטית, ומשתמשת בכלים שונים כדי לקדם את מטרתה. אחת התיאוריות האנטי־ליברליות המובילות בימים אלו, היא זו המכונה Critical Race Theory, או בעברית תיאוריית הגזע הביקורתית. תאוריה זו לא מעוניינת בשיפור שפיר של העולם הקיים, אלא מערערת על עצם יסודות התפיסה הליברלית, בהם גם הרציונליזם והשיוויון בפני החוק, כפי שנכתב בהקדמה לספר המציג את התיאוריה:
Unlike traditional civil rights, which embraces incrementalism and step-by-step progress, critical race theory questions the very foundations of the liberal order, including equality theory, legal reasoning, Enlightenment rationalism, and neutral principles of constitutional law.[1]
אם אנו חפצים בחברה ליברלית, ראוי כי נבחן אם מוסדות ההשכלה הגבוהה שלנו שומרים על נאמנותם לערכים ליברליים או שמא הם נסחפים בזרם האנטי־ליברלי. מסמך חדש[2] מאוניברסיטת בן גוריון אינו מעודד מבחינה זו. כותרת המסמך היא "כתב מינוי לוועדה למיגור גזענות, הפליה והדרה על רקע גזעני".
התמודדות עם גזענות בתוך המסגרת הליברלית היא חשובה, אך חשוב שתיעשה באופן שפותר את הבעיה, ולא יוצר בעיות אחרות במקומה. אם ברצוננו לפתור את הבעיה בה עוסק המסמך, נוכל לדוגמא להציע את ההנחיה הבאה: מתן ציונים וקידום מינויים במוסד אקדמי, יעשה על בסיס מקצועי בלבד – חל איסור מוחלט להכניס כל שיקול אחר, כגון גזע, מוצא או מין . ניסוח מעין זה שואף לשמר חוקים ניטרליים ושוויוניים. אך חוקים ניטרליים, כפי שראינו לעיל, הם אחד האלמנטים הבסיסיים שתיאוריית הגזע הביקורתית מעוניינת לקעקע. המסמך בו נעסוק, כפי שנראה, קרוב יותר למגמה המתוארת בתיאוריית הגזע הביקורתית ופחות לליברליזם והרציונליות של הנאורות אשר בתשתיתו.
נעמיק במסמך דרך 7 שאלות.
- ממה נובע הצורך בוועדה החדשה?
סעיף 3.12 קובע כי "מובהר כי תלונה על גזענות שהוגשה ישירות בהליך משמעתי- תתברר בהליך זה ללא עירוב הוועדה."
כלומר, כבר קיים הליך משמעתי בו ניתן להגיש תלונה על גזענות. אם כן, מהי ההצדקה לקיומה של ועדה חדשה זו?
- בשל מה מורחב המושג גזענות?
המושג הראשון המוגדר במסמך, בסעיף 1.1, הוא גזענות: "גזענות: פגיעה בכבוד, בזכויות ובהזדמנויות, על בסיס שיוך קבוצתי".
כלומר, לא "שיוך גזעי" אלא "שיוך קבוצתי" באופן כללי. דוגמאות המובאות לקבוצות כאלו כוללות בין היתר: "צבע עור", "דת", "נטייה מינית" ו־"מבקש מקלט".
כעת נבחן את משמעות המילים פגיעה בכבוד. כיצד נקבע אם הייתה פגיעה בכבוד? אחת הקבוצות המתוארות היא קטגוריה דתית. נניח שמרצה אומר כי לימוד תורה במקום שירות בצבא פוגע בביטחון המדינה. אם בכיתה יושבים תלמידים שבשל אמונתם הדתית עסקו בלימוד תורה ולא שירתו בצה"ל, הרי שיתכן שכבודם יפגע בשל הכרזה זו. לפיכך, ולפי ההגדרה המובאת לעיל, תחשב אמירה זו כגזענית.
כמו־כן, מדוע נדרש להוסיף את המושג פגיעה בהזדמנויות להגדרת הגזענות? כל דבר שראוי להגן עליו יכול להיכנס תחת הביטוי פגיעה בזכויות, המובא גם הוא ברשימה – זכויות שאמורות להיות מוגדרות. תחת ההבנה כי משמעות המושגים במסמך נזילה בהרבה מהמקובל, עלינו לשאול מה הכוונה במושג זכויות. האם מדובר בזכויות המוגדרות על ידי חוקי מדינת ישראל? זכויות המעוגנות בתקנון המוסד האקדמי? זכויות שחברי הועדה מאמינים שראוי שיהיו?
כאן כדאי לעצור לרגע ולתת תשומת לב למספר נקודות העולות מתוך ומבין השורות:
א. מטרת המסמך היא לכאורה להתמודד עם מקרי גזענות. התמודדות שכזו, אם נדרשת, בוודאי שאינה מצריכה את הרחבת המושג. הרחבת הקבוצות החוסות תחת הגדרת הגזענות, תגדיל בהכרח גם את מספר מקרי הגזענות שיתגלו. כלומר, מה שהשגנו באמצעות הרחבת ההגדרה הוא מצג שווא, כאילו תופעת הגזענות פושה בכל מקום, בעוד שלא חל כל שינוי אמיתי בחברה בין הרגע שלפני שינוי ההגדרה, לרגע שלאחריו. מצג שווא זה של ההגדלה מלאכותית של מקרי הגזענות עלולה בהחלט לשמש את הרטוריקה המצדיקה את עצם היצירה של הוועדה החדשה.
ב. מכיוון שהגדרת הגזענות במסמך היא רחבה ועמומה, היא פתוחה לשימוש כוללני מאוד מצד אחד, וסלקטיבי ביותר מהצד האחר. הועדה תחליט, למשל, אילו רגשות דתיים ראויים להגנה של הוועדה. האם זו גזענות לטעון שלימוד תורה אינו תורם לבטחון מדינת ישראל? האם זו גזענות להציג תמונה של מוחמד במסגרת הרצאה על תולדות האמנות האיסלמית? היכולת להכרעה השרירותית ללא ביקורת אפקטיבית הופכת לכוח שרירותי. קשה לראות איך תיתכן ביקורת אפקטיבית על פעילות הוועדה אם, כפי שנראה בהמשך, זו אמורה להיות סודית.
ג. אחד האפקטים הבעייתיים של הרחבת רשימת האלמנטים החוסה תחת הגדרה קיימת, הוא שישנו מטען שלילי חריף (ומוצדק) המקושר למושג הקיים – "גזענות" במקרה שלנו. הרחבת ההגדרה מאפשרת העברת מטען חריף זה להקשרים חדשים, לעיתים שלא בצדק. אחת המשמעויות היא שאם וכאשר אדם יואשם בגזענות על פי ההגדרה החדשה, על אירוע שלא נחשב לגזעני ע"פ ההגדרה המקובלת (ובעיני העולם), סביר שהוא יחווה תגובה דיספרופורציונלית – ולא הוגנת – לאירוע, כיוון שכעת הוא יוגדר על־ידי האוניברסיטה כגזען – אחת התוויות הגרועות ביותר לחסות תחתיה בעולם המתיימר להיות ליברלי כמו האקדמיה, ובוודאי בתרבות פוסט־מודרנית.
- האם גזענות מוגדרת על פי כוונה או פעולה?
סעיף 1.2 מגדיר "הפליה על רקע גזעני" כ־"הבחנה, בין אם מכוונת ובין אם לאו, אשר מבוססת על גזענות כלפי אדם או קבוצה".
החלק הראשון של המשפט מדבר במפורש על פעולה מסוימת ללא תלות בכוונה העומדת בבסיסה: "הבחנה, בין אם מכוונת ובין אם לאו". אך המשך המשפט מצביע על קיומה של כוונה: "אשר מבוססת על גזענות כלפי אדם או קבוצה", שכן ברור שפעולת שאינה מבוססת על תפיסה של שוני בין קבוצות, לא יכולה להיחשב לגזענות. במובן זה, המשפט בלתי קוהרנטי באופן בסיסי: "גזענות" היא גם פעולה חיצונית ללא קשר למניע פנימי, וגם מניע פנימי. המשמעות מתחלפת באמצע המשפט.
קיימת אמנם תחושת קוהרנטיות במשפט, אך היא אינה נובעת מלוגיקה סדורה, אלא מאחידות המיוצרת ע"י אווירה. האווירה הזו היא מעין כישוף שיש לנפץ ולשבור מתוך תיאור המערכת באמצעות ניסוח בהיר, לוגיקה נקייה וחשיבה רציונלית, שהם בבסיס הערכים הליברליים.
כותב המסמך מבצע שימוש בקונוטציה השלילית (והמוצדקת) של המושג גזענות כ־"דבר זדוני ומכוון", כדי לתאר פעולה – גם אם אינה מכוונת. שימוש זה משחרר מכל הגבלה של צורך בעקביות או קוהרנטיות, לטובת צורך אסטרטגי גבוה יותר. באמצעות שימוש במרחב מילולי עמום, מילים קיימות מקבלות משמעות אופרטיבית חדשה לשימושם של חברי הועדה, בכדי להשיג את הרצוי להם בקרב הציבור עליו תחול סמכותם.
- מה בדיוק נחשב "הדרה"?
"הדרה"מוגדרת במסמך (סעיף 1.4) כ־"התנהגויות, פרקטיקות, מדיניות מבנים ויחסי כוח שמוציאים מן הכלל פרטים או קבוצות על רקע גזענות או מונעים או מגבילים גישה להזדמנויות".
במוסד להשכלה גבוהה, ככל שציוניו של סטודנט גבוהים יותר, כך ההזדמנויות הפתוחות בפניו רחבות יותר. מכאן שציונים נמוכים פוגעים בהזדמנויות העומדות בפניו. האם ניתן להוכיח מכאן הדרה באמצעות ניתוח סטטיסטי של ציונים שהעניק מרצה, ואיתור קבוצות אשר באופן עקבי זוכות לציונים נמוכים יותר? התהייה הזו מעוררת מספר שאלות.
א. האם הבדלים סטטיסטיים בין קבוצות נובעים בהכרח מהדרה על בסיס גזעני? או שאולי ישנן סיבות אחרות שאינן קשורות במרצה, שהובילו להבדלים אלו (אינטלגנציה, רקע סוציו־אקונומי, תרבות, בחירות חיים אישיות וכד')?
ב. האם הבדלים סטטיסטיים בין קבוצות יכולים לשמש כהוכחה אמפירית לקיומה של כוונת זדון של הדרה גזענית? או שאולי גם במקרה זה, מתאם איננו בהכרח סיבתיות (correlation is not causation)?
ג. האם מתבססים על תחושות סובייקטיביות (lived experience) שאינן ניתנות להוכחה, כדי להניח קיום של "רקע גזעני" של המרצה, ולאור זאת מפרשים הבדלים סטטיסטיים בין קבוצות כנובעים מגזענות המרצה?
- מהו 'שוויון מהותי', וכיצד מקדמים אותו?
ע"פ סעיף 1.3 "שוויון מהותי" הוא "יחס שונה במצב של שונות רלוונטית שמטרתו שוויון תוצאתי, ופעולה לפיו תחשב כאבחנה מותרת / העדפה מתקנת שאינה הפליה".
במידה ומטרתנו היתה לייצר שוויון אמיתי, שיהיה חף מגזענות, ניתן היה לנסח את הכלל הזה באופן הבא, בדומה לאמור לעיל: קביעת ציונים, מינויים ותנאי עבודה תעשה בהתאם להישגיו המקצועיים של הסטודנט או איש הסגל, ללא קשר לשיוכו הקבוצתי. כלל זה היה מונע, בין היתר, גם אפליה "מתקנת", שכן ברמה הטכנית, אפליה מתקנת היא גם אפליה וגם גזענית. היא אפליה משום שהיא משיגה תוצאות שונות לקבוצות שונות, שלא על־בסיס הישגים, והיא גזענית, משום שהקריטריון על־פיו נקבעות התוצאות הוא (לפחות בחלקו) גזעני.
עם זאת, נניח לצורך הדיון בלבד, שאנחנו מוכנים לקבל מידה מסוימת של גזענות שכזו למען מטרה נעלה יותר. נשאלת השאלה: מהי אותה מידה שאנו מוכנים לקבל? כדי להכריע בכך, נתחיל מהשוואה בין הסטטיסטיקה הקיימת והסטטיסטיקה ה'רצויה'. בהקשר שלנו, אפשר להשתמש במדד מקצועיות מקובל (ציונים, מספר ציטוטים, הערכת דעת מקצועית וכד'). כעת נדרש לקבוע כמה נקודות יש להוסיף לציון הסופי עבור שיוך האדם לקבוצות השונות (ערבי, אישה, להט"ב וכו') כדי 'ליישר' את הסטטיסטיקה. גם אם מקבלים את עקרון האפליה המתקנת, שמטרתה ליצור שוויון 'מהותי' (כלומר שוויון תוצאתי), יש צורך בקיומו של 'מפתח תיקון אפליה' כלשהו. לדוגמא:5 נקודות תוספת על מוצא ערבי, 3 נקודות על היות האדם יהודי ממוצא מזרחי, 4 נקודות על היות האדם אישה, 6 נקודות על היות האדם נכה וכן הלאה. אולי אף צריך להוסיף נקודות על השתייכות לקבוצות צולבות (מה שמכונה intersectionalism).
אם מפתח זה לאמפורט באופן מפורש ושקוף, משמעות הדבר היא שהועדה האחראית על 'שוויון מהותי' מקבלת מרחב פעולה עצום לסינון אנשים על־בסיס התאמה אידאולוגית, לאידאולוגיות החברים בה.
בלי קשר לנ"ל, אפליה מתקנת היא עוול מוסרי בפני עצמו, גם כלפי המופלים לרעה וגם כלפי המופלים ל'טובה', אבל אין זה נושא המאמר הזה, ולכן אין זה המקום המתאים להאריך בכך.
- האם תחושת העליונות המוסרית המוחלטת של הועדה מוצדקת?
השורות האלו מקבלות משמעות מעשית, כאשר בימים אלו ממש, הפסיכולוג הקליני והמרצה הנודע ד"ר גו'רדן פיטרסון, נדרש לעבור "הכשרה מחדש" בהקשרי המדיה החברתית בגלל ציוצים שפרסם, שלדעת איגוד הפסיכולוגים של אונטריו, קנדה, חצו קו כלשהו (אך היו בכל מקרה בלתי קשורים לעבודתו כפסיכולוג קליני)[3]. באם הוא יסרב לכך, הוא יעמוד בפני ועדת משמעת, ועלול לאבד את רשיונו לעסוק במקצוע. ע"פ סעיף 2.5.2 במסמך, הועדה של אוניברסיטת בן־גוריון מציעה לעבוד באותו האופן בנושא הגזענות – אם אדם פעל באופן שהם יגדירו כגזעני, הרי שהוא ידרש לעבור הדרכה ל"מניעת גזענות". ואם אותו אדם יסבור שלא פעל באופן גזעני, ולכן יסרב לעבור 'הכשרה מחדש' שכזו?
המקרה של פיטרסון איננו יוצא דופן. ד"ר אריקה לופז פרטר, מרצה מן החוץ להיסטוריה של האומנות באוניברסיטת המליין בסיינט פול, מינסוטה, ארה"ב, פוטרה באוקטובר 2022, לאחר שהציגה, במסגרת הקורס שהעבירה, תמונה מפורסמת של מוחמד מקבל את הקוראן מהמלאך גבריאל[4]. הפיטורין אירעו למרות שמדובר בתמונה מפורסמת וחשובה מאוד בתולדות אומנות האיסלאם, שהופיעה לראשונה בספר היסטוריה שכתב ראשיד אל־דין חמדאני, מוסלמי איראני (יהודי מומר), במאה הארבע־עשרה. למרות שהתמונה הזו מוצגת במסגרת קורסים כאלו שנים רבות משום שיש לה חשיבות אקדמית רבה בתולדות אומנות האיסלאם. למרות שלא נמצאו ראיות לכך שהמרצה פעלה באופן איסלאמופובי[5]. וכן, למרות שהמרצה הודיעה על כוונתה להציג את התמונה מראש, וביקשה מהסטודנטים שאם מי מהם עלול למצוא את עצמו נפגע מהצגתה, יצא מהכיתה. סטודנטית מוסלמית החליטה להישאר בכיתה למרות האזהרה, ולאחר מכן הגישה תלונה על המרצה על פגיעה ברגשותיה, שגרמה בסופו של דבר לפיטוריה.
מסלול הדרדור נראה ברור בהחלט, במיוחד על רקע המקרים של ד"ר פיטרסון ולופז פרטר, שהולכים ונעשים נפוצים יותר ויותר.
- מה הרציונאל לסודיות?
"הפניות והדיון בפני הוועדה סודיים. מי שיוזמן/תוזמן להופיע בפני הוועדה, יוזהר/תוזהר לשמור על סודיות המידע שיעלה בדיון".
מה הם הכלים העומדים לרשותו של אדם שפנה לועדה, אם הוא חש כי הועדה עצמה נוהגת בו בחוסר כבוד, פוגעת בזכויותיו ובהזדמנויות שלו, או למרבה התדהמה, מתייחסת אליו באופן גזעני? כאמור בסעיף הקודם, הועדה יכולה לתייק נזיפות בתיק האישי, דבר שיהווה פגיעה ישירה ומכוונת בהזדמנויות. פגיעה שקשה לראות איך מתלוננים עליה אם נעשתה שלא בצדק, אך כל המעורבים, כולל הנפגע, מחויבים לסודיות.
בשם קדושת ה'הזדמנויות' מיוצר גוף שיקבע מי יקבל הזדמנויות בממסד ומי לא. כמו־כן, ראוי לציין כי האינטרס הטבעי של גוף שכזה היא שיהיו כמה שפחות 'הזדמנויות' למי שעשוי לקרוא תגר על האידאולוגיה של הגוף, התפקוד שלו או החברים בו. הדבר חמור שבעתיים כשהגוף המדובר לא עומד לביקורת של אף גוף אחר, וכל הפניות אליו והדיונים בו סודיים.
מהו האפקט הכללי של ועדה מעין זו?
ניתן להמשיך למנות את הכשלים והסכנות הטמונים במסמך זה, אך מטרתו של מאמר זה איננה קיום דיון ממצה בתוכן המסמך, אלא הדגמה של האידאולוגיה האנטי־ליברלית שהוא מביא לידי ביטוי במוסד אקדמאי בארצנו. אידאולוגיה פרוגרסיבית, טוטליטרית ואנטי־רציונלית, שחוסה כיום בעולם המערבי תחת הכינוי "Woke ideology".
המסמך מחליף ללא כל אבחנה או מודעות עצמית אפילו את התשתית הבסיסית יותר של משמעות ההגדרה של גזענות. הסיבה שחוסר הקוהרנטיות הזה אינו זועק לשמיים היא שקוהרנטיות אחרת מחזיקה את המערכת. זוהי קוהרנטיות של תחזוק אווירת עליונות מוסרית.
אפילו אם הכוונות המקוריות היו טובות, מערכת שיכולה להעביר ביקורת ללא בקרה, וכזו שלקורבנות הפוטנציאלים שלה אין יכולת אפקטיבית להתלונן על התנהלותה, כלומר מערכת שלה כח מוחלט, תהפוך מהר מאוד למושחתת, כדברי הלורד אקטון. עצם קיום הועדה יחד עם שמועות לגבי קורבנות שלה יכול ליצור אפקט מצנן באמצעות הטיית התנהגותם של סטודנטים וסגל במרחב האקדמאי שתחת מרותה, ולייצר צנזורה עצמית וקונצנזוס מדומה, שעם הזמן יכול גם להתפתח לקונצנזוס אנטי־ליברלי אמיתי. קונצנזוס שמציע כגזר שייכות חברתית באמצעות תחושת עליונות מוסרית, ופחד של האשמה בגזענות ללא יכולת תגובה, תוך פגיעה בהזדמנויות, כמקל.
המחיר המערכתי הכללי של המהלך הוא איבוד החירות והכנות האינטלקטואלית, במה שאמור היה להיות המרכז האינטלקטואלי של הליברליזם. המחיר החברתי של אבדן זה הוא כבד.
מבט ישיר כנגד חתרנות
המסמך המשפטי אותו בחנו מושתת על אידאולוגיה טוטליטרית אנטי־רציונלית שאינה נהירה לחברה הליברלית. חוסר נהירות זו מאפשר לאידאולוגיה הזו לחתור תחת יסודות החברה. חתרנות חדלה מלהיות אפקטיבית אם חושפים אותה לאור השמש, לפני שזו סיימה את פעולתה. מקור המבהיר את האידאולוגיה היטב הוא מאמר של אליסון ביילי[6] מ־2017.
ביילי מגדירה את החשיבה הביקורתית באופן הבא:
To be critical is to show good judgment in recognizing when arguments are faulty, assertions lack evidence, truth claims appeal to unreliable sources, or concepts are sloppily crafted and applied… In this tradition, sloppy claims can be identified and fixed, by learning to apply the tools of formal and informal logic correctly.
כקונטרסט לחשיבה הביקורתית, מוצב מושג המכונה "פדגוגיה ביקורתית". זהו מושג שפותח על ידי המהפכן פאולו פריירה, אשר כתביו מוטמעים עמוק מאוד בתוך מערכות החינוך במערב. ביילי תומכת במושג זה על־פי החשיבה הביקורתית ומתארת אותו כך:
Critical pedagogy begins from a different set of assumptions, rooted in the neo-Marxian literature on critical theory, commonly associated with the Frankfurt School. Here, the critical learner is someone who is empowered and motivated to seek justice and emancipation. Critical pedagogy regards the claims that students make in response to social-justice issues, not as propositions to be assessed for their truth value, but as expressions of power that function to reinscribe and perpetuate social inequalities.
כלומר, אין חשיבות לשאלה אם טענה מסויימת היא נכונה או לא, אלא רק לשאלה אם היא משמרת דיכוי או לא.על כךישאל הקורא הנבון: נניח שנקבל את הטיעון שחשוב יותר לזהות אם טענה משמרת דיכוי מאשר אם היא נכונה. כיצד נוכל לדעת אם הטענה המדוברת אכן משמרת דיכוי, אם לא נוכל להפעיל עליה חשיבה ביקורתית? התשובה לכך היא שהאדם הטוען את הטענה קובע. כאשר אותה האידאולוגיה מתורגמת לגוף פוליטי, כפי שראינו במסמך אותו בחנו, הטענה השרירותית הופכת לכוח שרירותי.
כותרת המאמר של אליסון ביילי היא:
Tracking Privilege-Preserving Epistemic Pushback in Feminist and Critical Race Philosophy Classes
משמעות המושג "אפיסטמה" היא ייצוג הידע. כלומר, דרך לתפיסת המציאות. האפיסטמה שיש לנטרל היא לא אחרת מאשר החשיבה הביקורתית. החשיבה הביקורתית היא זו המכונה משמרת דיכוי, מכיוון שהיא מעכבת את המהפכה הפרוגרסיבית. כלומר, מטרת המאמר של ביילי היא לבקר תופעה של שימוש בחשיבה ביקורתית כנגד הוראת גזע ומגדר, באופן המקדם מהפכה. הטענה בקצרה היא: חשיבה ביקורתית כנגד מהפכנות זו בעיה.
הדבר מובהר בציטוט זה:
To extend Audre Lorde’s classic metaphor, the tools of the critical-thinking tradition (for example, validity, soundness, conceptual clarity) cannot dismantle the master’s house: they can temporarily beat the master at his own game, but they can never bring about any enduring structural change.
המאמר של ביילי יוצא במפורש מנקודת מבט ניאו־מרקסיסטית, והכוונה המובלעת ב־"enduring structural change" היא מרקסיזם. הטענה כאן היא שתחת האילוצים של חשיבה ביקורתית, מהפכה מרקסיסטית לא תוכל להתממש. אם טענה זו נכונה, ואם איננו מייחלים למהפכה מרקסיסטית, נוכל ללמוד מכך שכל שעלינו לעשות בכדי למנוע אותה הוא להילחם על העיקרון הבסיסי של חשיבה ביקורתית.
מאמר זה היה לא יותר ממבט חטוף על מערכת אידאולוגית שהיא מעין 'עבודה זרה' עבור ערכי הליברליזם. היא חדרה עמוק לתוך הממסדים ואף לליבם של רבים האמונים על תחזוקו. הפתרון המוצע הוא אור המודעות. יש לחדול מההתעלמות לה זוכים כתבי היסוד של התפיסה. עלינו לשאוף תמיד לקוהרנטיות, ולהשמר מהסחפות אחר אווירה פסבדו־מוסרית המתוחזקת על ידי שטף של מילים גבוהות, שלמעשה אינן יותר מסיסמאות ריקות עם מילות קישור. מחובתנו לעקוב ביתר שימת לב למהלכים פוליטיים ששורשם באידאלוגיות המקולקלות הללו, ומטרתם לפורר את הקרקע שתחת העולם הליברלי. העולם הזה שברירי ופגיע מתמיד, עקב עבודת החריש העמוק שבוצעה בו על ידי הכוחות הפרוגרסיביים בחצי היובל האחרון, ללא התנגדות של ממש. הליברליזם המערבי לא יחזיק מעמד לאורך זמן במאבק העיקש הזה, ללא ערנות ותחזוק – הדבר בנפשנו.
תגובת אוניברסיטת בן גוריון
ביקשנו את תגובת דובר אוניסברסיטת בן־גוריון למאמר זה, וזו התגובה שהתקבלה:
משמעות הדבר: הועדה חסינה מפני ביקורת פנימית ומבודדת מפני ביקורת חיצונית.
ובכן, נראה כי הסכנה לליברליזם בחברה הישראלית אכן אורבת גם מכיוון האקדמיה בישראל. מחובתנו להתריע על כך, ולהישאר ערניים לכל צעד נוסף שיעשה בכיוון זה, אם אנו חפצים בהמשך קיומה של החברה הליברלית בה אנו חיים.
[1] Richard Delgado & Jean Stefancic, Critical Race Theory: An Introduction (New York University Press, 2001), 3.
[2] פרופ' דניאל חיימוביץ', כתב מינוי לוועדה למיגור גזענות, הפליה והדרה על רקע גזעני באוניברסיטת בן־גוריון בנגב (27 דצמבר 2022) [https://heyzine.com/flip-book/f02b56d767.html]
[3] דווח ב-CBC News, ב-13 בינואר 2023.
[https://www.cbc.ca/news/canada/toronto/jordan-peterson-college-psychologists-tweets-1.6711524]
[4] ראו פרטים נוספים בעצומה לתמיכה במרצה, שפורסמה ב־24 בדצמבר 2022, ע"י חברתה למחלקה, ד"ר כריסטיאן גרובר.
[https://www.mehdi-azaiez.org/Petition-in-Support-of-Dr-Erika-Lopez-Prater]
[5] כפי שפורסם בהצהרה של המועצה ליחסי אמריקה־איסלאם (CAIR), ב־13 בינואר 2023
[6] Alison Bailey, Tracking Privilege-Preserving Epistemic Pushback in Feminist and Critical Race Philosophy Classes, in Hypatia, 32(4), 2017:876-892, pp. 881-882
כת המרקסיזם 