בשנת 2015 האו"ם החל להוביל מהלך משולב לשינוי חברתי מקיף, המכונה "אג'נדה 2030". במסמך של אונסק"ו, הנקרא "Knowledge-driven actions: transforming higher education for global sustainability", הוא שואף לממש את האג'נדה שלו באקדמיה. המסמך מתאר אוטופיה שתנבע מציות לאג'נדה וחלום בלהות מהתנגדות אליה – אך מהי האג'נדה? לשווא נחפש תוכנית אופרטיבית ברורה. במקומה נגלה סקיצה להיררכיה חברתית חדשה. המאמר עוסק במבנה והאופי של ההיררכיה המוצעת.
הדיקטטורה של האותיות הקטנות
אג'נדה 2030 כוללת מטרות כגון "מיגור העוני על כל תצורותיו". אך מעבר לשלב המימוש במציאות עלול להוליך לקשיים שאפילו המטרות הנעלות ביותר אינן חסינות אליהם. למשל: סיוע במזון לזמן קצוב שקול למכירה במחיר אפס. הדבר עלול לרסק תעשיה חקלאית מקומית אשר תתקשה להתאושש עם הפסקת הסיוע. חמור מכך. מה שיכול להיראות כסיוע הומניטרי לאוכלוסייה מסוימת באפריקה יכול להיתפש על ידי אוכלוסייה אחרת כתמיכת באויב כך עד כדי יצירת צורך בליווי צבאי לשיירות המזון.
האו"ם טוען לצורך בתקציב עתק כחצי תריסר טריליון דולר בשנה למימוש האג'נדה שמשמעותו היא כוח פוליטי עצום. יצירת כוח פוליטי דומיננטי ברמה הגלובלית דורש לדייק את המטרות האמורפיות, נעלות ככל שיהיו. גם על מטרה כגון: "מיגור העוני על כל תצורותיו" נידרש לענות על שאלות. מהו עוני? כיצד מוגדרת הצלחה? האם תתקיים בדיקה אם תכנית עובדת במדינה אחת לפני הרחבתה למדינה דומה? אם המיגור דורש כוח, מהו מנגנון הביקורת על כוח זה?
העדר פירוט כגון זה יוצר בעיה שניתן לכנותה "הדיקטטורה של האותיות הקטנות". מי שיכול לכתוב אותם זוכה, למעשה, בכוח שרירותי. אם, למשל, יתברר שאחת מתצורות העוני המוגדרות היא "עוני רוחני" או באופן ספציפי "עוני רוחני בראיה הנוצרית" אזי מיגור העוני שקול למטרה להשליט את הנצרות באופן גלובלי. אם יתברר שאחת מתצורות העוני היא "עוני יחסי" אזי המיגור יכול להיות אג'נדה מרקסיסטית כיוון שהיא טוענת ליכולת למיגור חוסר שוויון חומרי.
העיקרון פשוט: לאדם או גוף המושלים בשם סט מטרות אמורפי המאפשר להם מרחב פרשנות נרחב ישנו כוח עצום.
התכנית של אונסק"ו
המסמך של אונסק"ו קורא לשינוי במה שהוא מכנה "הקהילה הגלובלית של מוסדות להשכלה". מדובר בקריאה להגדרה מחודשת של תפקיד מוסדות ההשכלה והיחס בינם לשאר הנדבכים של החברה. השינוי הנדרש על פי המסמך טומן בחובו לא פחות מקריאה למוסדות ההשכלה להפוך לזרוע ביצועית של אונסק"ו לכינון היררכיה גלובלית שבראשה האו"ם.
מתווה זה מפורט בשלושת ההמלצות המרכזיות בתקציר המסמך. ההמלצה הראשונה היא מינוי אדם או ועדה בכל מוסד השכלה על פני הפלנטה שיהיו אחראיים על יישום האג'נדה (בדומה לקצינים הפוליטיים בברית המועצות).
Sustainability should be anchored and monitored in HEI governance structures with an empowered and financed Chief Sustainability or SDG Officer and/or a sustainability committee at the top level of the governing boards of HEls. That officer/committee should record their institution's stated vision related to sustainability and progress in relation to the SDGs.
השנייה היא שכל מחקר אקדמאי אשר ייתפש כפוגע באג'נדה ייחסם.
…HEls must refuse to engage in research that supports non-sustainable practices.
כזכור, אין אותיות קטנות המגדירות במפורש איזה מחקר סותר קיימות. ייתכן ויתברר שמחקר ליצירת כורים גרעיניים בטוחים סותר "קיימות". מתוך המסמך בהחלט מסתמן שזו מגמתו.
המטרה השלישית היא שלאחר שמוסד אקדמאי מהווה מודל ליישום מוצלח של האג'נדה הוא יוכל לדרג גופים אחרים בחברה באשר לרמת התאמתם שלהם לאג'נדה. כלומר, לאחר הכפפת האקדמיה לקצינים הפוליטיים, היא תהפוך ל "קצין הפוליטי" של מוסדות שאר החברה. המסמך מפרט את הצורך בהטמעת האג'נדה במגזר העסקי, הממשלתי, בחברה האזרחית בכללותה וכמובן בחינוך.
במקביל לטענה בצורך בשינוי רדיקלי שאינו מפורט נטען כי "מאה תשעים ושלוש מדינות כבר תומכות במהלך".
זהו מבנה המהלך שלו אנו עדים כיום: ביסוס קונצנזוס ש X" הוא צורך קיומי וערך עליון" תוך שימוש בטענה שהקונצנזוס כבר קיים. גוף ריכוזי מסוים יוכל לקבוע מה אותו X אומר לגבי כל נושא ספציפי בשיטת "הדיקטטורה של האותיות הקטנות". כעת אותו גוף יקבע, למשל, כמה ג'יגה וואט תקבל כל תעשיה, כל מדינה וכל משפחה. כך בהתאם למה שייקבע כצרכיהם או, כפי הנראה, על פי מידת התנגדותם או תמיכתם באותו גוף ריכוזי. המסמך הינו חלק מהניסיון שאנו עדים לו לתת דחיפה חזקה מספיק כדי לתת למערכת להתגלגל ולהזין את עצמה.
ההתנגדות לאג'נדה 2030 אינה מתבססת על טענות כגון: "עוני הוא דבר נפלא" או "אין ערך למגוון הביולוגי". ההתנגדות מתבססת על הדרישות כגון אלו: "כתבו מראש את האותיות הקטנות. השאיפה לסמכות לבקר מחקר מדעי בשם ערך בלתי מוגדר הוא פסול מוסרית, מחשיד ונוגד ישירות את ערכי היסוד של החברה הליברלית".
ההשוואה למרקסיזם
בל נטעה לחשוב כי הדרישה של אג'נדה כה מופרכת עד שניתן להתעלם ממנה. החל מלפני כמאה שנים דרישות כוח מעין אלו אכן התממשו תחת דגל המרקסיזם. משמעות השם "בולשביק" היא "רוב. כלומר, המפלגה הבולשביקית, בעזרת שמה, טענה להיותה קונצנזוס כאשר הייתה בפועל במיעוט.
ההשוואה בין אג'נדה 2030 למרקסיזם עמוקה מכפי שנראה ממבט ראשון. המרקסיזם טען לשילוב של סמכות מדעית, מוסרית ופוליטית תחת דגל הקומוניזם. אג'נדה 2030 עושה את אותו הדבר עם המושג "קיימות". אותו מושג מוגד בשלוש דרכים שונות באותו המסמך עצמו:
- מדע אינטרדיסציפלינרי חדש.
- צו מוסרי יסודי
- אג'נדה פוליטית האמורה להשתלב עם כוח פוליטי (כולל האפשרות לפסול מחקרים שאינם עולים איתה בקנה אחד).
כמובן שברמה הלוגית שילוב זה הוא קלוקל ממגוון סיבות. תיאוריה מדעית, למשל, אינה אוסרת על ניסוח התנגדות לאותה תיאוריה. המתודה המדעית אינה עובדת כך. האג'נדה עושה שימוש במושג "מדע" בזכות הסגולה שלו להעביר תחושת וודאות מוחלטת.
אך אם קוהרנטיות אינה המטרה העליונה אלא פרופגנדה, שילוב שלושת האלמנטים לעיל עשוי להתגלות כיעיל. כל מה שנראה "טוב" בחברה צריך להיכנס למושג וכל מה שלא – הוא "האויב האנטי מהפכן". המסמך טוען שוב ושוב שכל פעולה שהיא יכולה להיות מוצדקת רק על פי התאמתה ל SDGs (Sustainable Development Goals).
המרקסיזם שולל את הדמוקרטיה לטובת היררכיה שבה השליט אמור להיות מודע באופן אינטואיטיבי ועמוק לרצון העם. האינטלקטואל המרקסיסטי תופש את עצמו כמחובר להתפתחות ההיסטורית של האנושות בכללותה כאילו היא ספר שהוא כבר יודע את סופו ותפקידו "להעביר את הדפים מהר יותר". בניגוד לתדמית הציבורית של המרקסיזם זו אינה תיאוריה כלכלית אלא ככוח מניע דתי באופיו המעניק למאמין חוויה של ידע עמוק המצדיק דרישה להעברת שררה פוליטית לידיו. כפי שאנו רואים, האופי של אג'נדה 2030 דומה.
שלוש אנלוגיות להרברט מרקוזה
מרקוזה הוביל את הניאו-מרקסיזם בשנות השישים של המאה העשרים. מתברר כי ניתן להעמיק את האנלוגיות בין אג'נדה 2030 והמרקסיזם מתוך השוואתה לכתביו של הרברט מרקוזה.
מרקוזה תיאר את דמות "האדם החד ממדי" שהוא האזרח בחברה הליברלית שאינו מואר בחזון המרקסיסטי ואינו מכיר באוטופיה שתצמח מהשמדת החברה הליברלית לטובת ההיררכיה המרקסיסטית. אלו הן חלק מהתפישות והאסטרטגיות שלו הרלוונטיות להשוואה למסמך המדובר.
- יחס לאמנות: אמנות, עבור מרקוזה, היא כלי רב עוצמה לעיצוב תודעה ולכן יש לעשות בו שימוש לקידום המרקסיזם. בהתאם לכך טען מרקוזה כי הסטנדרט לפיו יש לשפוט אמנות היא השאלה אם זו מקדמת את המרקסיזם. אם לא, זו תוגדר כפסבדו-אמנות. לכן, למשל, מרקוזה הגדיר את דוסטוייבסקי כפסבדו-אמנות.
- עירור פחד קיומי: מרקוזה שילב את דרישותיו המרקסיסטיות בעירור הפחד הקיומי ממלחמה גרעינית. פחד זה למעשה היה מוצדק אך אין קשר ממשי בינו ובין הצדקה לכינון היררכיה מרקסיסטית. לא נעשה ניסיון תיאורטי להסבר האופן בו אימוץ המרקסיזם מגביר שלום העולמי. האפקט הוא רגשי. אוכלוסייה השרויה באימה קיומית היא בוודאי כזו שקל יותר לכוון לשינוי רדיקלי אם השינוי ממותג בהצלחה כפתרון היחיד למצב החירום.
- הגורם המערער: במאה ה- 19 המרקסיזם הוצדק בציבור במידה רבה מתוך הצורך הבוער למצוא פתרון לאומללות הפרולטריון. במאה ה- 20 מרקוזה שם לב לעובדה כי העושר של החברה הליברלית גזל את אומללות הפרולטריון שהייתה אמורה להיות היסוד לביסוס ההיררכיה המרקסיסטית. לכן מרקוזה הצביע על אוכלוסיות חלופיות כתשתית אפשרית למהפכה מרקסיסטית ובפרט השחורים. השחורים, על פי המודל של מרקוזה, אמורים להיות מנוהלים על ידי אליטה אינטלקטואלית. הוא הדגיש כי הם אינם הכוח המהפכני עצמו אלא רק הכוח המורד לערעור החברה הקיימת שרק סולל את הדרך לקראת כינון ההיררכיה החדשה בראשה אותם האינטלקטואלים בעלי "התפישות הנכונות".
אג'נדה 2030:
- יחס למדע: אופן ההתייחסות של אג'נדה 2030 למדע מקביל ליחס של מרקוזה לאמנות: כלי לקידום אג'נדה. המסמך של אונסק"ו מזהה מוסדות השכלה ככלי רב עוצמה לקידום אג'נדה. בהתאם לכך המסמך טוען כי במקום הדירוגים האקדמאיים התחרותיים הנוכחיים כמו מספר ציטוטים למאמרים יש לדרג את איכות הממסד האקדמאי או החוקר על פי התאמת עבודתו לאג'נדה.
הטענה לעיל לקויה במספר רמות. ישנה נימה מרקסיסטית שלילית בנוגע לרעיון התחרותיות במבנה הנוכחי אך כל דירוג מוליד תחרותיות, כולל תחרות על תקצוב מחקרים וחוקרים בהתאם לרמת התאמתם לאג'נדה פוליטית. צפויה למעשה תחרות חריפה יותר בדבר מי יהיה זה המגדיר את רמת ההתאמה הזו. תחרות זו, למעשה צפויה להיות עזה ביותר כיוון שתפקיד זה טומן בחובו את הכוח הפוליטי העליון בשיטה זו.
הבעיה החמורה יותר עבור מי שרואה ערך במהות החקר המדעי, היא ריקונו מתוכן והפיכתו למגפון לנרטיב. המוניטין של החקר המדעי צפוי להעניק ייתרון פוליטי זמני בלבד עד שיהיה ברור לכל שמה שבעבר נקרא "מחקר" אינו מושתת עוד על חופש אקדמאי ושאיפה לאובייקטיביות.
כלומר, המוניטין הציבורי של האקדמיה כמוסד אובייקטיבי עובר לזמן שאול. בזמן זה המטרה תהיה לצבור די כוח פוליטי כדי לבסס ממשל טוטליטרי שלא יזדקק לו עוד. תחת סטאלין, למשל, אם תיאוריה "מדעית" קיבלה גיבוי מסטאלין התנגדות אליה נאסרה. כך למשל התיאוריה החקלאית המופרכת של לייסנקו אשר יישומה הוליך לרעב המוני ומוות של מיליוני בני אדם. המציאות האובייקטיבית בכל זאת מגיבה להתעלמות ממנה.
תחת החזון של מרקוזה מושמדת מהות האמנות כדרך למגע עם עולמו הפנימי של האדם. תחת המסמך של אונסק"ו מושמד הקשר בין המחקר המדעי והמציאות האובייקטיבית.
2. עירור פחד קיומי: המסמך של אונסק"ו מאמץ את הכלי הרטורי של מרקוזה ומחליף את החשש ממלחמה גרעינית בנושא האקלים. נושא האקלים והמבנה החברתי אינם נארגים לכדי תשתית תיאורטית על בסיס לוגי אלא לכדי נרטיב/דת הסוחף בעזרת מניפולציות רגשיות.
הבעיה הפוטנציאלית הסביבתית הגלובלית היא ספציפית הפליטה של פחמן דו-חמצני. פליטה זו נובעת בעיקר במהלך ייצור אנרגיה. אנרגיה גרעינית אינה פולטת פחמן דו חמצני וניתן לבצע ניתוח סיכונים, יתרונות ולעודד המשך של מחקר ופיתוח. ראוי לציין בהקשר זה כי המסמך כולל אזכורים שליליים בלבד בהקשר לאנרגיה גרעינית. באחד מהם נראה כי כותבי המסמך התכוונו לכתוב "ביקוע גרעיני" וכתבו בטעות "היתוך גרעיני" (כתבוfusion במקום fission). ההיכרות של כותבי המסמך עם פתרון טכנולוגי פוטנציאלי לבעיה אשר לטענתם מאיימת על עצם קיום האנושות נמוכה באופן מפתיע. האלמנט המפתיע מתקיים, כמובן, רק תחת ההנחה שהמטרה המובילה היא פתרון משבר סביבתי ולא יצירת מבנה היררכי חדש.
3. גורם מערער: במקום דגש על השקעה במדע בסיסי ומחקר ופיתוח נאמר כי יש לתת יותר מקום לתפישות של סטודנטים כיוון שהנושא "בוער בעצמותיהם". אלו הם שחקנים שאינם אמורים לתרום במומחיות מדעית טכנולוגית כלשהי אלא כלים יעילים שנוח לכוון בעזרת הנרטיב הסוחף של האג'נדה ויכולים לתרום בעיקר לערעור – לא לבניית פתרון. אקטיביזם בלתי מקצועי מקבל עדיפות מובהקת על פיתוח ידע חדש. זוהי אסטרטגיה מאואיסטית
ההגמוניה על האמת
כותרת המסמך היא:
Knowledge-driven actions: Transforming higher education for global sustainability
כאשר אדם מן השורה קורא את הביטוי "פעולה מונחית ידע" זה נשמע כמו "סוף מעשה במחשבה תחילה". דגש סביר ביותר. בפועל, חלק נכבד מהמסמך מוקדש להחלפה אורווליאנית של משמעות המושג "ידע". הפעולה מתבצעת בשלושה שלבים: פלורליזם, חתרנות והעברת שליטה. כך מתוארים במסמך שני השלבים הראשונים בכנות מפתיעה.
The pluriversity is forged within our existing, traditional HEls, opening up new spaces for alternative practices, actors and knowledge forms. It is the creation of the plural instead of the unitary in the higher education space.
The subversity, on the other hand, is created at the margins of the higher education system. As such it has a much greater degree of freedom to experiment with new institutional structures, and is also subversive in the sense of challenging the academic and political hegemony.
כלומר, בשלב המתבסס על השחתת רעיון הפלורליזם "צורות אחרות של ידע" אמורות להתקבל למערכת. טכנית, "צורות אחרות של ידע" כוללים כל דבר מבודהיזם ועד תפישת העולם של ג'ינגיס חאן. בשם הפלורליזם נדרש להוריד כל פילטר. בפועל הפילטר הופך להיות "כל נרטיב השולל את מה שעד כה נחשב ידע מדעי". זהו כבר שלב החתרנות. כל צורות הידע שעד כה החברה הליברלית לא החשיבה כידע מוצג כחברות בקואליציה כנגד ידע המופק באופן פגום. המסמך, בהתאם לנרטיב הפוסטמודרני, מתאר ידע המופק על בסיס המתודה המדעית מתואר כמונוטוני והגמוני. מכאן ברור כי יש לחתור תחת הגמוניה זו.
כיוון שהידע המדעי מופק באופן פגום יש להחליפו. בעת ההחלפה, הכותרת העמומה של "צורות אחרות של ידע" בהכרח מקבלת צורה קונקרטית יותר. זוהי הצורה המחייבת של אג'נדה 2030. כעת מתקיימת לא רק שליטה פוליטית אלא היומרה לפיצוח האופן הנכון להפקת אמת. זה הדבר אותו המנהיג או הוועדה העליונה קובעים שמשרת sustainability לגבי כל שאלה קונקרטית.
קביעה זו אינה רק קביעה מחייבת חוקית בגיבוי כוח ממשי אלא גם האמת עצמה. אדם שיתנגד בעזרת פעולה, מילים או מחקר שמחוץ לנרטיב האג'נדה אינו רק עבריין. הוא אינטרסנט, סוטה מדרך האמת, כופר או חולה נפש כיוון שהוא אינו בקשר בריא עם המציאות.
הציבור הליברלי מתקשה לתפוס את שדה הקרב הלינגוויסטי שבה הוא מוכה שוק על ירך. סוד ההצלחה הוא אולי יצירת שקר שאדם ממוצע יתקשה להכיל את גודלו. כך הושלם מהלך של ביסוס הגמוניה שרירותית על האמת – בשם המלחמה כנגד ההגמוניה של המתודה המדעית על האמת.
החוט האדום
המשפט הראשון בהקדמת המסמך הוא:
Transformation is the red thread running through all the Sustainable Development Goals.
החוט האדום המקשר בין כל המטרות הוא "טרנספורמציה". נשים לב שזוהי אוריינטציה שונה מאוד מ "פתרון".
אך מה אם פתרון טכנולוגי ייתר טרנספורמציה פוליטית? כיצד היו מגיבים כותבי המסמך אילו היה מתפרסם היום פתרון לבעיית האנרגיה/אקלים שאינו דורש כינון היררכיה חדשה שהם בראשה? למשל הבשלת אחת הטכנולוגיות המסוגלת להפיק חשמל ממימן בהיתוך גרעיני. האם אנו מדמיינים פנים קורנות מאושר מהפתרון הסביבתי שהיה בראש מעייניהם או, לחלופין, נשער שהם יהיו מוטרדים מהצורך להצדיק את דרישת השררה הגלובלית שלהם באמצעות עיצוב מחדש של אותו "חוט אדום".
זו שאלה אנלוגית לשאלה בדבר התגובה של מרקוזה לחדשות שההשכלה וההכנסה הממוצעת של השחורים עולה דרמטית בארה"ב, אנו יודעים את תגובתו הצפויה לחדשות אלו כיוון שאדם זה הביע בכתב את חששו שהחברה הליברלית תעשיר מדי גם את השחורים וכך ייגזל גם כוח מהפכני זה. מיגור סבל אנושי של האוכלוסייה מחוץ למנגנון האמור להשתמש בו בכדי לבסס היררכיה מרקסיסטית אינם חדשות טובות.
האם התגובה של אונסק"ו למחיקת משבר המצדיק טרנספורמציה אכן אנלוגית לזו של מרקוזה? התשובה עולה מהחלק האחרון בפאזל שבו מצויר לפנינו בבהירות אותו "חוט אדום". מיד בתחילת המסמך מוגדרת מהותו כניסיון להשלים את חזונו של מרקוזה.
כך אג'נדה 2030:
Giving attention to that which is not captured in the universals of one-dimensional-man, formed to serve the productive, consuming society, he created visions for alternatives… In many ways, we now need to re-read this, because the change that was called for, has failed to materialize.
עד כה במאמר זה רק גרדו את פני השטח של עומק הטוטליטריות שמרקוזה מייצג. הוא מתנגד מפורשות לתהליך הדמוקרטי בטענה שהוא איטי מדי לצורך קידום המרקסיזם. הוא מתאר את הצורך במהלך מהיר לפני שתתעורר תגובת נגד. מרקוזה מתייחס לעצם הקיום של חברה ליברלית כמצב חירום המצדיק פעולות קיצוניות כמו ביטול זכויות אזרח.
ג'ורג' אורוול הזהיר אותנו מהנטייה של כוחות טוטליטריים לשנות משמעות של מילים להיפך שלהם. מרקוזה לא רק קורא במפורש לשינוי משמעות של מילים אלא מיישם זאת. במאמר שלו Repressive tolerance מרקוזה מגדיר מחדש את המונח "סובלנות".
סובלנות כלפי כל תפישה, כך מרקוזה, היא בלתי אחראית כיוון שהיא חוסמת את הצורך הדחוף בכינון המרקסיזם. סובלנות נכונה היא סובלנות כלפי כל פעולה לערעור הליברליזם כולל אלימות. מהצד השני של המטבע סובלנות כלפי המתנגדים לכינון היררכיה מרקסיסטית היא מסוכנת. לכן נדרשת, בשם הסובלנות, שלילת זכויות אזרח כמו חופש ביטוי והתאגדות.
יש אמנם מי שמעוניין ברפורמות חברתיות אמיתיות בתחום כלכלה, גזע, מגדר, נטייה מינית וזהות מינית אבל יש מי שמעוניין לעשות בהם שימוש ככלי להכנת הקרקע להיררכיה המרקסיסטית. חשוב לפתח את היכולת להבחין בין השניים.
המודל הבסיסי הבא יכול לתרום: אין בעולם רק ציר של שמרנות אותנטית מול פרוגרסיביות אותנטית. הקודקוד השלישי הוא המרקסיזם המתחזה לפרוגרסיביות.
עטיפת המרקסיזם שאונסק"ו מטפח כעת היא: sustainability . כרגיל, לא נדרש יותר ממינימום של התנערות מעצלנות אינטלקטואלית כדי לראות זאת. נדרש רק לקרוא את הטקסט מבלי להיסחף במערבולות הרגשיות שהוא שואף לעורר.
התפיסה המרקסיסטית טוענת על עצמה שהיא הוליסטית. זה נכון. היא הוליסטית במובן זה שהיא רואה במציאות דבר אחד בלבד: מאבק כוח. כל דבר הוא כלי בשירות מאבק זה אם זה אמנות, מדע או תנועת רפורמה חברתית בשלה להשחתה. כל דבר שאינו בשירות המאבק נתפס ככוח נגדי כולל, למשל, המתודה המדעית.
ישנם כיום חוגים באקדמיה העוסקים במחקר בתחומים מאוד מוגדרים. להם אין פנאי לאקטיביזם. מצד קיימים חוגים שכל מהות קיומם הפכה לאקטיביזם. הראשונים שואפים להוסיף לעולם דבר מה מתוך תרומתם בתחום המומחיות שלהם. האחרונים שואפים לבצע שינוי מהותי על המציאות החברתית בכללותה. החוקרים העוסקים בתחומי התוכן שלהם לרוב אינם יודעים כלל על מעלליו של האגף האקטיביסטי. הוא נראה להם לעיתים כדבר חסר פשר ונוטים לפרש "חסר פשר" כ "בלתי מועיל ובלתי מזוק". זוהי הטעות החמורה. האגף האקטיביסטי הפך עם הזמן להומוגני יותר ויותר בתפיסותיו. כך התפתחה "אורתודוקסיה אקטיביסטית". בועה אינטלקטואלית עם להט מהפכני גובר בגוון מרקסיסטי. כלומר, להט ליצירת היררכיה חברתית חדשה כשהם העומדים בראשה.
אג'נדה 2029 